סגן גבאי 4

והנה, באופן מוזר, שנים אחרי שאני כבר משוחרר משירות מילואים פעיל, דבר דומה קורה לי בבית הכנסת השכונתי. גם כאן אני פוגש ומכיר אנשים מעולמות שונים וממקצועות שונים. ולכל אחד יש סיפור ייחודי. כאן הכרתי את כץ הזקן עם חיוך שובב של ילד, שהגיע לארץ מגרמניה אחרי השואה, והתיישב בשכונת תל יהודה כשמסביב חולות ופרדסים. כאן הכרתי את אהרון בן אברהם, ואת שמחה בן שמשון, וותיקי בית הכנסת, ובגלל שאני בדרך כלל עושה את ה"מי שברך" אני כבר יודע בעל פה את שמות הבנים והנכדים שלהם, אותם הם תמיד מברכים אחרי העלייה לתורה. כאן הכרתי את צבי מאיר בן שמחה בונים הכהן, את ניסים העדני ושלושת בניו, שהגיעו זה לא מכבר אל השכונה מלונדון, והם באים בחליפות מחויטות כל ערב שבת עדינים ומנומסים מאוד, את יורם הגרפיקאי בעל התשובה, את צבי דוב בן שמחה מאיר הצעיר שלומד קולנוע באוניברסיטת תל אביב, את בני ודוד האחים הבוכריים, האחד עובד במלטשת יהלומים, אחיו איש בטחון בקניון גבעתיים, והם הכוהנים שעולים על הדוכן לברך אותנו מדי שבת.

ויש את נוער הגבעות של גבעתיים:שמואל דוד בן אברהם, שהיה שליח בית הכנסת לנפאל, ואריאל בן נפתלי, שהיה שליח בית הכנסת לגרוזיה, וגלעד בן אורי הלוי, ויש את דינה שבזכותה עזרת הנשים נפתחת מדי פעם.

ולאט לאט ככל שהזמן עובר נוצרת קירבה עם האנשים האלה. נפגשים מדי שבת. משוחחים קצת לפני או אחרי התפילה. בסעודה שלישית. בדרך הביתה. אתה נעשה שותף לשמחות שלהם. וגם לצער ולאבל. וזה נהיה כבר מושג: החבר’ה שלי מבית הכנסת.

יש גם את האורחים הקבועים שמגיעים מדי פעם, בדרך כלל בגלל שהבן הבת או מישהו קרוב אחר גר בסביבה, הם מגיעים לעשות שבת, ומתקבלים תמיד בשמחה על ידי אברם הגבאי שאומר: "איפה היית? אל תשאל, כבר שבועיים לא היה לנו עשירי כי לא הגעת!!". או: "אולי במקרה נהיית לוי? יש לנו כהן אבל חסר לנו לוי...מה, אין אצלכם קורס ללויים? כי שמעתי שברבנות גבעתיים מכשירים לויים..."

ובין האורחים האלה יש את יוסי ממצפה אילן, אלפסי מיבנאל, שמעון מאשדוד, אבישי מירושלים, שמול’יק מגבעת שמואל, ומור הצעיר, שהיה פעם אחד מהקבועים אבל אחרי שהתחתן עבר לגור בעיר אחרת והוא מופיע אצלנו מדי פעם כשהוא בא לבקר את ההורים.

וכך בית הכנסת הופך למקום מפגש עם עמך ישראל, שבאים כמעט מכל חלקי הארץ, מכל העדות, אשכנזים תימנים מרוקאים וספרדים, כולם מרגישים כאן נוח בבית הכנסת הקטן המשפחתי ומאיר הפנים הזה. ולמרות שאני פרט שמאוד מקפיד על פרטיותו הנה כאן אני פרט שהוא חלק מהכלל. כלל ישראל.

וכך,בזמן התפילה כאן אני מוצא את עצמי קשור ומקושר אל אנשים שחיים כאן עכשיו, שחיו כאן בעבר, ואל אבותיי, ואל אבות אבותיי, ודרכם לכל נשמות ישראל שבכל הדורות, גדולי תורה ופשוטי עם ואלמונים, כמו הציבור איתו אני מתפלל כאן בשבת.

ובית הכנסת הקטן הזה הממוקם ברחוב צדדי שנחבא מן העין, פותח לי מרחב גדול של זמן, ומקשר אותי לאנשים שהיו, לאנשים שישנם, לאנשים שיהיו, וזה לא משהו ערטילאי ובלתי נתפש, זו כנסת ישראל שבכל פעם מחדש קמה ושרה שיר חדש.