העץ

אותו אחר הצהריים אמא שלו שאלה אותו אם ירצה ללכת איתה למשתלה לקנות עציץ עם צמח ירוק למרפסת.הוא לא יכול היה להעלות על הדעת שזוהי השנה האחרונה שלה,ושזיכרון אחר הצהריים ההוא ילווה אותו שנים רבות.

הוא מיד הסכים ללכת איתה,למרות שבאותה תקופה היה רחוק ומנוכר לעצמו להוריו ולעולם,שקוע במעין דיכאון מתמשך,מובטל מאהבה ועבודה.

הוא נהג למשתלה והם בחרו ביחד עציץ גדול עם עץ אשוח קטן.

פתאום היא אמרה שהיא מרגישה רע,שהיא חייבת לצאת מיד מהמקום,שאין לה אויר.

"מה עם העציץ"?הוא שאל,

היא אמרה שלא חשוב עכשיו העציץ,ושהיא רוצה שהם ייצאו משם מיד.

הוא אמר :"תצאי לחצר,אני מיד מגיע".

היא יצאה והוא רץ לקופה שילם על העציץ ולקח אותו.הם הלכו אל המכונית.

בדרך,ליד החלון הפתוח,היא אמרה שיותר טוב לה.ושטוב שהוא לא ויתר על העציץ.

אחרי כמה חודשים היא התקשרה ואמרה שהעץ צומח מהר מאוד,שהעציץ קטן עליו,ושלדעתה כדאי שיבוא וישתול אותו בחצר.

וכך עשה.חפר גומה,שתל את העץ,והשקה אותו מים.

כעבור מספר חודשים היא נפטרה בפתאומיות.אמנם היו לה בעיות לב,אבל איש לא שיער שזה יקרה כל כך מהר,כל כך מוקדם.

מדי פעם הוא עובר עם המכונית ברחוב בו עומד בית הוריו,ורואה את עץ האשוח שצמח לתפארת,עומד שם בחצר הבית המשותף,זקוף וירוק,ענפיו בשרניים ובריאים,והוא כבר יותר גבוה מהבניין,עובר את הגג, ובכל פעם מחדש הוא חושב לעצמו:טוב שהעץ עדיין עומד שם,שאיש לא עקר אותו מסיבה זו או אחרת,שהוא לא נבל ומת אלא עדיין חי נושם ומלא חיוניות עשרים וחמש שנה אחרי שנשתל באדמה.