27/07/2004

את הסיפור על קמצא ובר קמצא שמובא בגמרא במסכת גטין מקובל ונהוג לספר ביום ט’ באב,אני רוצה להביא כאן את הסיפור,בקצרה,אבל לשים לב במיוחד אל הפתיח והסיומת שלו,שכמו בסיפורו של חוני המעגל טומנים בתוכם משמעות עמוקה,ולקח לדורות.

וזה הוא הפתיח:"אמר רבי יוחנן,מהו שנאמר:אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו ייפול ברעה(משלי כ"ח),על קמצא ובר קמצא חרבה ירושליים..."
מדוע יש לפחד תמיד?והרי כבר אמר רבי נחמן:והעיקר לא לפחד כלל...
ורש"י מפרש כאן את המילה מפחד:"דואג לראות את הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת",כלומר אשרי אדם שעושה חשבון לגבי תוצאות של מעשה מסוים שהוא עומד לעשות או לא לעשות.
עד כאן הפתיח,וזה הסיפור:היה איש אחד בירושלים שקמצא היה ידידו ובר קמצא שונאו.לילה אחד עשה אותו האיש מסיבה גדולה ושלח את משרתו להזמין את קמצא,טעה המשרת והזמין את בר קמצא.הגיע בר קמצא אל ביתו של האיש,ומצא שם את כל מכובדי ירושלים.עמד האיש וגירש אותו מהבית.אמר לו בר קמצא:אני אשלם לך חצי מהוצאות הסעודה אם תרשה לי להישאר.ולא הסכים.אמר לו בר קמצא:אני אשלם את כל הוצאות הסעודה אם תרשה לי להישאר.ולא הסכים.וסילק אותו משם בבושת פנים לעיני כל מכובדי העיר.
בר קמצא הנעלב והכועס רצה לנקום.ולא רק באיש אלא גם בכל מכובדי ירושלים שלא יצאו להגנתו ולא אמרו דבר.
הלך בר קמצא לקיסר הרומאי ואמר לו:היהודים לא מכבדים אותך.עשה ניסיון ושלח להם פר אל בית המקדש וראה שלא יקריבוהו.
שלח הקיסר פר עם בר קמצא,והוא,בר קמצא,שהכיר את חוקי הקרבת הקורבנות,הטיל בפר מום קטן בעיין.אמר לעצמו,לא יקריבוהו,יכעס הקיסר וינקום בהם את נקמתי.
הפר הגיע אל בית המקדש.חכמים חשבו להקריב אותו כדי שלא יתעורר זעמו של הקיסר.אבל היה שם רב אחד,זכריה בן אבקולס שמו,שלא הסכים לעשות דבר שהוא בניגוד להלכה,והוא שיכנע את החכמים שלא להקריב את הפר.
וכאן באה הסיומת של המעשה.אנו חוזרים שוב אל רבי יוחנן שאמר בפתיח:"אשרי אדם מפחד תמיד..."
וכאן,בסיומת הוא אומר:"ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו".
באופן מפתיע רבי יוחנן לא מאשים את האיש המזמין,ולא את בר קמצא,ולא את חכמי העיר שלא התערבו,ולא את קמצא שלא הגיע כי לא הוזמן,למרות שאין ספק שלכולם יש חלק במעשייה הנוראית הזאת,בכל זאת,רבי יוחנן מאשים באופן ישיר ובוטה את האדם היחיד כאן שנהג ממש לפי ההלכה,זכריה בן אבקולס,והוא בא בביקורת על ענוותנותו,שלכאורה היא תכונה מאוד חיובית,אלא שכאן,אליבא דרבי יוחנן,זכריה בן אבקולס היה חייב לנהוג "בראש גדול"ולא להגיד ב"ראש קטן" ובענווה מזויפת:מי אני שאשנה חוק,הרי ההלכה אוסרת עלינו להקריב פר בעל מום.
והלקח הוא עצום וחשוב ואקטואלי ביותר:"אשרי אדם מפחד תמיד".יש מצבים שצריך לנהוג שלא לפי ההלכה אם ההיצמדות להלכה עתידה להיות הרת אסון.
חכם,מנהיג,רב,צריך לראות את הנולד.וזאת הייתה הטעות הגדולה של זכריה בן אבקולס,טעות שנבעה מהתחסדות יתר,מדקדקנות יתר, בלי להבין מה מונח כאן על כף המאזניים.
ובהקשר הזה, ובהקשר של הקטע הקודם שהבאתי כאן על רבי יוחנן בן זכאי
אני רוצה לקוות שיהיה לנו כאן בדור הזה מנהיג כמו רבן יוחנן שבנה לנו יבנה חדשה,ולא כמו בן אבקולס שהמיט עלינו חורבן.