לנקות את העיניים

אלפי נהגים חלפו על פני במהירות,לוטשים עיניים אדישות.עליתי על האוטובוסים הלא נכונים והגעתי אל הכיוונים הלא נכונים והעניין כולו התחיל לקבל צורה של סיוט מתיש.

עצרתי אנשים ברחוב וביקשתי וקיבלתי הנחיות שאת רובן לא הבנתי ואם היה נדמה לי שהבנתי כעבור זמן מה הסתבר לי שלא הבנתי.

שעת אחר הצהרים ואני עדיין תקוע אי שם בפרברים האינסופיים של רומא עיר פראזות, עד שבסופו של דבר ראיתי את העיר נגמרת ושלט גדול אמר שזהו אכן הכביש המהיר לפירנצה.הורדתי באנחת רווחה את התרמיל הגדול שכל כך העיק על כתפי,והושטתי יד.

ואז קרו בו זמנית שלושה דברים: ראיתי שלט ענק שבישר לי שעצירת טרמפים על הכביש המהיר אסורה בהחלט,על גשר מעל ראשי ראיתי שני שוטרים עומדים ליד אופנועיהם, מסתכלים עלי,עולים על האפנועים ומתניעים,ואז קרה הדבר השלישי,הישועה,עצרה לידי מכונית,ומתוכה יצא גבר חייכני,שהעמיס בזריזות את התרמיל שלי על הגגון של המכונית, הזמין אותי לשבת במושב האחורי,וכעבור דקות ספורות רומא ושני השוטרים על האופנועים נגוזו כתעתוע דמיוני.

"אתה ישראלי,נכון?"הוא שאל

"נכון.איך ידעת?"

"הרגשתי את זה"הוא אמר.

סילבאנו,זה היה שמו,והוא היה במאי קולנוע, שעשה בעיקר,כך סיפר לי,סרטים קצרים בנושאים חברתיים.הוא הכיר לי את שני חבריו לנסיעה,האחד צייר צעיר בעל פנים קודרות שהיה מסוגר ושתק רוב הדרך,והשני מבוגר יותר,ממושקף חייכן ורזה.

סילבאנו שאל אותי מה אני רוצה לעשות אחרי שאסים את נדודי.אמרתי לו שאולי אעסוק בקולנוע.סיפרתי לו שהתלבטתי אם ללמוד קולנוע באוניברסיטה או לנסוע.הוא אמר:"טוב שהחלטת לנסוע. בשביל לעשות קולנוע הדבר היחידי שאתה צריך ללמוד זה לנקות את העיניים"

הדרך עברה במהירות רבה מדי ואני חשבתי על הרגע העצוב שבו אצטרך לעזוב את המכונית הידידותית ולקחת שוב את התרמיל הכבד על הגב.פתאום שמענו בום והסתבר שיש תקר בגלגל.אודה ששמחתי.סילבאנו נהג את המכונית לאט לתחנת דלק קרובה והזמין את כולנו לאספרסו בזמן שטיפלו שם ברכב.כעבור זמן קצר היינו שוב על הכביש.

הדרך חלפה לי מהר מדי,והנה הגיע רגע הפרידה.הוא עצר בצד הכביש שיורד לפירנצה ושאל אם אני מתכוון להגיע לאמסטרדם,אמרתי שכן,ובזמן שהעמסתי על עצמי את התרמיל הוא רשם על דף נייר מספר טלפון,אמר שיש לו ידידה איטלקייה בשם רוזה שנישאה להולנדי וחיה באמסטרדם,ושזה המספר שלה ושאני לא אהסס להתקשר אליה כשאגיע לשם.

הוא רשם ליד המספר:"פגשתי את סילבאנו והוא אמר..."

לחץ את ידי, אמר:"אל תשכח.לא צריך אוניברסיטה.רק לשטוף את העיניים..."נכנס למכונית ונסע לדרכו.לא ראיתיו יותר וככל הנראה לא אראה אותו שוב בחיים האלה.אבל זיכרון הנסיעה הזאת נצרב לי בתודעה ויישאר איתי תמיד.

ורוזה?כשהגעתי לאמסטרדאם,והייתי זר ורעב וחסר בית עם מעט מאוד כסף, התקשרתי אליה,והיא הזמינה אותי לארוחת צהריים,למרק ירקות איטלקי, איתה ועם בעלה ההולנדי,ושני ילדיהם הקטנים,והיא היתה חביבה וחמה,חייכה ואמרה לי שארגיש כמו בביית,כי חבר של סילבאנו הוא גם חבר שלה.