היינו כחולמים- שיחה שהועברה במרכז שטיינזלץ בירושליים בראש חודש אייר

רציתי להקדים ולומר שהדברים שאני אומר, מבחינתי יש להם איזושהי חשיבות כמו לחם ומים, זאת אומרת, לא איזשהו שעשוע אינטלקטואלי או שכלתני או איזשהו מין משחק עם הדברים אלא איזשהו צורך מאד מאד מהותי. הייתי רוצה שנסתכל רגע ונבחן את הסביבה והזמן והמצב שאנחנו נמצאים כרגע. אנחנו נמצאים בירושלים, באיזור נחלת אחים אם אני לא טועה, זה מרכז שטיינזלץ, הרב הנפלא, שגם מעשנים פה פייפ עם סיגריות וזה בכלל חידוש עצום בזמננו, ככה התגלה לי ממש עכשיו, אבל זה המקום. הזמן הוא תחילת שבוע, ראש חודש אייר, אני עוד לא ספרתי את העומר אז אני לא אגיד מה הספירה אבל אנחנו בספירת העומר שהיא גם קשורה לדברים שאני ארצה קצת לדבר עליהם. ויש לנו מקום וזמן מאד מוגדרים. וכשאנחנו נסתכל על כל מה שנמצא פה בחלל החדר הזה אנחנו נראה שלכל דבר יש שם, כל דבר מוגדר בשם, כולל כל אחד ואחד מכם וכולל העט שאני מחזיק ביד והשעון, כל דבר כאן יש לו שם. ויחד עם זה, החיים הם חלום. אני לא רוצה להפחיד אף אחד אבל איזושהי הערה כללית שבואו ניקח טווח זמן רציני, בעוד מאה שנה אף אחד מאתנו לא יהיה פה. זאת אומרת שאנחנו חולפים בחיים האלה ובאיזשהו שלב אנחנו נתעורר מהמצב הזה של חיים, של מציאות,כמו שאדם מתעורר מחלום.

בחלום ישנן אפשרויות, אפשר להגיד שנפתחים גבולות, שכל מי שחולם מכיר בוודאי את ההרגשה הזו. אתה יכול בחלום לעוף. אתה יכול ללכת ברחוב ברמת גן ואתה עובר באיזושהי סמטה ופתאום אתה יוצא למנהטן או לעפולה. אתה לא יודע איך זה קורה אבל זה קורה. הזמן לא ברור, הסביבה לא ברורה תמיד, וכמו שאמרתי הזהות לא ברורה. ויכול להיות שכמו שהעובר נמצא במעי אימו ואומרת הגמרא שנר דולק מעל ראשו והוא רואה מקצה העולם ועד קצהו ואז כשהוא מתעורר, זאת אומרת נולד, הוא כמו מתעורר בעצם ובא מלאך וסוטר אותו על פיו והוא שוכח את כל מה שהוא למד. רק משהו נשאר בזכרון, נשארת לנו אולי התחושה שאנחנו פעם ידענו משהו, היה לנו איזה ידע שאבד לנו ומכאן כל הכמיהה והחיפוש שלנו. בואו נתאר שני עוברים תאומים, כן? לצורך העניין יעקב ועשיו. יעקב אומר לעשיו אתה יודע, כשיוצאים מהרחם יש עולם שלם, יש כוכבים, ירח, שמש, אוטובוסים, מכוניות, אייפונים, אייפדים, מלא דברים. אומר לו עשיו אתה הוזה, זה לא יכול להיות, כי אנחנו מחוברים לחבל הטבור וזה מה שמחייה אותנו. אנחנו ניזונים, בעצם זה העולם, זה היקום מה שאתה רואה פה, הרחם, ברגע שאתה יוצא מכאן זה תהום. יכול להיות שבאותו אופן גם אנחנו ניווכח לדעת שכשאנחנו יוצאים מהעולם הזה נגלה בעצם שזה לא מוות אלא לידה חדשה לאיזושהי מציאות אחרת.

אני ארצה להביא שני סיפורים מהגמרא ששניהם מדברים על הצורך של גיבורי הסיפור לשבור את הגבולות המוכרים של המציאות ולעוף מעבר לחוקים של זמן ומקום, לקראת תודעה חדשה, שיכול להיות שעליה מדברת היהדות כשהיא מדברת על גאולה, על מצב של גאולה, על עולם הבא, על מצב שבו תודעת האדם מפותחת מעבר לחוקים שחלים בעולם הזה וקצת בדומה לחלום.

הסיפור הראשון, סיפור ידוע, שני הסיפורים מאד ידועים, הראשון ממסכת חגיגה, יש שם פסקה שמתחילה במילים תנו רבנן.

"מעשה בארבעה שנכנסו בפרדס.ואלו הם:בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא:כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור אל תטמרו מים מים, שנאמר:דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. בן עזאי הציץ ומת. עליו הכתוב אומר:יקר בעיני ה` המותה לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע, עליו הכתבו אומר:דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאותו.אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום".

כדרכה של הגמרא היא מביאה סיפור עם עומק וגובה אינסופי במשפטים ספורים ביותר, מאד מאד מתומצת, מאד מאד חסכני, אין פה שום מילה מיותרת. מה הכוונה `להכנס לפרדס`? אפשר לראות את רש"י שאומר "עלו לרקיע ע"י שם", כלומר, אמרו איזשהו שם, אנחנו לא מתעסקים בקבלה מעשית אז אין לי מושג, אין לנו מושג על מה מדובר כאן, אבל העקרון הוא זה שהם אמרו, עשו איזושהי כוונה ועלו לשמים ע"י שם. התוסְפות מעיר על זה "נכנסו לפרדס כגון ע"י שם ולא עלו למעלה ממש אלא היה נראה להם כמו שעלו", זאת אומרת, התוספות אומר -זה היה מין מסע וירטואלי, זה לא מסע שקרה באמת, זאת אומרת זה קרה להם אבל הם לא עלו לשמיים. היה להם כאילו מין הדמייה של הדבר הזה. אמר להם ר` עקיבא (ר` עקיבא הוא כנראה האדם החכם, הוא בעל הנסיון) "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו `מים מים` משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" וזו אמירה מעניינת, מה הכוונה, מה הוא רוצה לומר לנו בעצם? מה שר` עקיבא אומר להם זה שאנחנו הולכים עכשיו להתפשט מהגשמיות כמו שרש"י אומר או התוספות, לעלות לשמים שיהיה לנו נדמה לנו שאנחנו עולים לשמים, אנחנו עוברים בעצם לעולם אחר, שהחוקים של העולם הזה לא חלים בו, לא תקפים לגביו, ובעצם כל מה שאתם מכירים, כמו שאמרתי קודם, כשאתה מסתכל על המציאות בחלל החדר הזה לכל דבר יש שם, זה כמו שמשה שאל את הקב"ה איזה שם אני אגיד לבני ישראל הוא אמר לו "אהיה אשר אהיה". משה לא הגיב על זה, זאת אומרת, כנראה ההבעה שלו הייתה כזו שאני לא יכול לעבוד עם השם הזה ואז הקב"ה נתן לו את השם "אלהי אברהם, אלהי יצחק, אלהי יעקב, אלהי אבותיכם", שזה כבר מוריד את זה לאדמה, זה כבר מסורת שעוברת מדור לדור, זה כבר אפשר להגיד. כאילו אומר לו הקב"ה "אותי הם לא יכולים לתפוס אבל יש לי אתר, שייכנסו לאתר שלי שמה, ככה, בלי סכנה". ופה אומר להם ר` עקיבא -כל ההגדרות שתקפות לגבי המציאות הזו, אנחנו עוברים את השער הזה, אנחנו מגיעים למקום שאין שם עדיין, החומר עדיין לא התהווה, כלומר זה כאילו אפשר להגיד מסע אל תוך הקוונטים. אנחנו מגיעים למקום רגע לפני שהאטומים מסתדרים, הרגע הזה של האין שהופך ליש, לשם אנחנו הולכים להגיע. אתם יכולים לראות אבני שיש טהור ולחשוב שזה מים, אז לכן אל תגידו את הדבר הזה, אל תנסו להגדיר את הדברים. ברגע שאתה אומר את הדבר הזה אתה בעצם אומר דבר שקר ואז אתה לא תוכל להיות שם במקום הזה.

"בן עזאי הציץ ומת" – הסיפור הוא לא קל, אפשר אפילו לומר טראגי. בן עזאי לא יכול לעמוד כנראה במקום הזה, בדבר הזה. זה מפרק אותו. "בן זומא הציץ ונפגע", כלומר נשתבשה עליו דעתו. אנחנו אולי עוד מעט נביא איזה קטע שקצת מרחיב על בן זומא, ואחר, "אחר קיצץ בנטיעות". אחר הוא אחת הדמויות הכי מורכבות ומרתקות שיש לנו בגמרא. יש עליו הרבה מאד סיפורים. זה אלישע בן אבויה, שבעקבות המקרה הזה בעצם הפך לכופר. הוא קיבל את הכינוי "אחר" מזה שהוא היה רב מאד גדול וידוע וברגע שהוא החליט שהוא עוזב את דרך התורה דבר ראשון שהוא עשה הוא הלך לפרוצה. זה היה בשבת והיא ראתה אותו ונבהלה, אמרה לו `אני לא מבינה, אתה לא אלישע בן אבויה` ואז הוא עקר צנון מהערוגה, דבר שאסור לעשות בשבת, כדי להראות לה שהוא כבר לא כזה רב גדול והיא אמרה `אז אתה לא אלישע בן אבויה, אתה אחר`, והכינוי הזה דבק בו. בסופו של דבר סיפורו של אחר, אני חייב להגיד עליו עוד מילה, למרות כל מה שעבר עליו רבי מאיר שמר איתו על קשר. רבי מאיר היה דרשן מאד גדול שדרש בעיר בטבריה. שבת אחת ר` מאיר היה בטבריה, דורש כהרגלו כל שבת, וכל הציבור שם בביה"כ. ואז באים ואומרים לו `הרב שלך בחוץ` והוא יוצא, עוזב את בית הכנסת באמצע השיחה שלו ורואה את אלישע בן אבויה עומד בחוץ על סוס. זה בערך כמו שיגידו לרב עובדיה יוסף באמצע הדרשה שלו בשבת `חבר שלך מחכה בחוץ` והוא יוצא החוצה ועומד שם איזה רב שחזר בשאלה בתוך מכונית ספורט עם סיגריה ביד ושומע יוונית בפול ווליום, כי אמרו על אלישע שהוא גם אהב מוזיקה יוונית, הגמרא אומרת את זה עליו. והנה, ר` מאיר הולך איתו ביחד. הם הולכים אחד ליד השני והוא מתקן את הדרשה של ר` מאיר. הוא אומר לו `במה דרשת`, ר` מאיר אומר לו, הוא מתקן אותו ואז הם מגיעים אל מקום מסוים ואלישע בן אבויה עוצר את הסוס ואומר לר` מאיר `תחזור כי עברנו את תחום שבת`. אומר לו ר` מאיר `איך אתה יודע`, אומר לו `בזמן שאני מדבר איתך אני מחשב את הצעדים של הסוס. הגענו לאלפים אמה`. הם עומדים אחד מול השני, אני ככה מדמיין את זה בטבריה, שבת בצהרים, ור` מאיר מסתכל על אלישע ואומר לו `בוא תחזור גם אתה` ואלישע אומר `אני לא יכול לחזור כי יצאה בת קול שאמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר`. והוא דוהר על סוסו לכיוון ראש פינה ונעלם שם בהרים. אחרי שהגמרא מרחיבה הרבה על אלישע בן אבויה היא אומרת שכשהוא נפטר לא עלה עשן מקברו. זה סימן לא טוב, כלומר, הוא לא נשפט, הוא לא בגיהינום כי גיהינום בעצם זה לא רע סך הכל, זה כמו מאסר או עבודות שירות – עשית את זה, אתה עובר לגן עדן, אבל אלישע בן אבויה עשן לא עולה מקברו ובראייה של חזל הוא לא נשפט בכלל. ר` מאיר אומר `כשאני אמות אני אדאג לזה שהוא יגיע לגיהנום` ובאמת ביום שר` מאיר נפטר מתחיל לעלות עשן מקברו של אלישע בן אבויה. ר` יוחנן אומר `אני אעשה יותר מזה – כשאני אמות אני אכנס לגיהנום, אתפוס אותו ביד ואקח אותו איתי לגן עדן. אני רוצה לראות — ככה הוא אומר — מי יעצור אותי`, ואכן ביום שר` יוחנן נפטר הפסיק לעלות עשן מקברו של אלישע בן אבויה. זה סיפור שמראה כמה הקשר הזה בין התנאים היה חברות שחוצה גבולות בעצם.

כאן בסיפור שלנו שלושה אנשים יוצאים פגועים, יוצאים שרוטים: אחד מת, אחד משתגע, אחד חוזר בשאלה ור` עקיבא הוא היחידי שיצא בשלום וחזר בשלום. מצאתי כמה דברים שאמרו לגבי הנושא הזה בספר הכוזרי, הוא אומר:

"ר"ע הגיע למדרגה קרובה לנבואה עד שהיה לו מגע ומשא עם עולם הרוחניים. האחד שהציץ ומת לא יכול לעמוד בפני זוהר העולם ההוא עד כדי כך שנתפרדה הרכבתו. השני דעתו נטרפה עליו ודיבר בעניינים האלוקיים מתוך בלבול דברים שלא הביאו תועלת לבני אדם וזהו בן זומא". אם תהפכו את הדף אתם תראו בעמוד הבא כתוב תנו רבנן…

מעשה ברבי יהושוע בן חנניה שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו. אמר לו: מאין ולאין בן זומא? אמר לו:צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים ואין בין זה לזה אלא שלש אצבעות בלבד שנאמר:ורוח אלוהים מרחפת על פני המים כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת. אמר להן רבי יהושוע לתלמידיו:עדיין בן זומא מבחוץ..."

ואז כאן יש דיון כמה היתה ההבדלה. קרה משהו לבן זומא. ר` עקיבא אמר "כשנגיע למקום אבני שיש אל תגידו מים מים" והנה אנחנו רואים תמונה כזו: ר` יהושע בן חנניה, שהוא איש זקן וחכם מופלג, עומד על גב מעלה בהר הבית, זאת אומרת הוא עומד במקום גבוה ובן זומא רואה אותו ולא עומד מלפניו. ר` יהושע לא כועס עליו בגלל שזה היה מקובל לעמוד לפניו, אלא הוא קולט שהראש שלו לא פה, הוא עדיין מרחף שם בפרדס הזה. הוא אומר לו "מאין ולאין בן זומא?" – מאיפה אתה בא ולאן אתה הולך? ואז הוא אומר "צופה הייתי וגו`". יש את המים שמתחת לרקיע ומעל הרקיע והוא בעצם אומר לו `אני שם ואני רואה שיש מרחק של שלוש אצבעות בלבד`.

ר יהושע אומר לתלמידיו "עדיין בן זומא מבחוץ", מה זה הביטוי הזה `מבחוץ`? זה מעניין, אומר כאן הרב "כלומר עדיין לא הגיע להבנת הדברים בפנימיותם" ואז יש את ההסבר הזה שההבדלה הייתה רק ביום השני ורוח אלקים מרחפת נאמר ביום הראשון כשעדיין לא הייתה הבדלה בכלל. אבל אני חשבתי שיש כזה ביטוי באנגלית "Out of mind" – הוא בחוץ, הוא עדיין בחוץ, הוא עדיין כאילו מחוץ לדעתו. הוא עוד לא חזר לדעתו. המסע הזה שהוא עבר עם ר` עקיבא גרם לו איזה שיבוש. עדיין הוא שם , במקום הזה שבין מים למים.

ר` צדוק הכהן מלובלין בליקוטי אמרים שלו מסביר את הדבר הזה של ההבדל שבין המים לאבן. יש לנו בעצם אבנים שהן אבנים שמהן העולם בנוי. הוא אומר `זה אבני שיש טהור`. במקום הזה של אבני שיש טהור הדברים אחידים, יש בהם אחדות, ואז הוא אומר `ר` עקיבא אמר שלא יאמרו מים מים, שבהם יש פירוד באמת חס ושלום` וזה הדבר הזה של דובר שקרים. ואז הוא אומר דבר מעניין, הוא אומר שהעולם הזה, העולם שלנו, הוא עולם השקר, פירוש שבאמת כל מה שנראה לעין הוא שקר ודמיון ומה שלפי שעה נקרא שקר הרי לעתיד יהיה תחיית המתים. יתברר שהמיתה היתה דמיון וכמו שנאמר `היינו כחולמים` ומה שבחלום אינו אמת כלל. וכן כל ענייני העולם הזה לעתיד לבוא, יבולע המוות לנצח ויסתלק הרע לגמרי ונמצא כל העולם הזה שקר באמת וכל ישראל יש להם חלק להעולם הבא שבאמת בעצמיות הכלים הנשברים מצדם הם אבני שיש טהור. מה שאומר כאן ר` צדוק הכהן מלובלין זה שמה שאנחנו רואים בעין בעצם זה שקר, ז"א המציאות הזו שאנחנו כרגע כמו שדיברתי נמצאים פה בחדר, בעצם ברגע שאנחנו נתעורר ממנה היא תתגלה כביכול כמציאות שקרית. אנחנו בעצם נבין שכל הזמן היינו באיזשהו מסך, היה איזשהו מיסוך על הדברים ובעצם העולם הזה זה עולם השקר. לעתיד לבוא ברגע שתהיה תחיית המתים, אז, הוא אומר, נסתלק הרע לגמרי, אז נמצא שכל העולם הזה הוא שקר באמת. עוד דבר הוא אומר, שמים זה הוויה שעדיין לא הגיעה לצורת אותיות, דהיינו גמר פעולה שאז נקרא אבנים. זה באמת דומה למה שאמרתי שבעצם זה הרגע לפני שהאטומים מתהווים לכלל חומר. זה עדיין מים, זה עדיין כאילו משהו שהוא יותר היולי ואבני השיש זה כבר המציאות עצמה, האבנים שעליהן מושתתת המציאות. הדברים שלו לגבי מה שנראה לעין הוא שקר.

כאן רציתי לצטט מספר שנקרא בני מחשבה טובה של האדמו"ר מפיסצנה, הרב קלונימוס קלמיש שפירא. כמה מילים על הרב הזה: הוא היה בגטו ורשה בזמן השואה ובתוך גיהינום ותופת נוראיים הוא שמר על איזושהי קהילה קטנה ושמר על תורה ומצוות במצבים שאי אפשר לתאר בכלל. והבן שלו מת והבת שלו נחטפת ברחוב והוא מאבד את הקרובים והיקרים לו אחד אחרי השני והוא לא מוותר. הוא מתייצב בדוכן כל שבת, מתפלל, משתדל לעשות סעודות ואומר דברי תורה. את דברי התורה שהוא אמר הוא היה כותב במוצ"ש על דפים וקצת לפני שבאו לפנות אותו לאושוויץ הוא הטמין את הדפים האלה בתוך כד ואת הכד החביא מתחת לאדמה. הוא נשלח למחנה ההשמדה ושם מצא את מותו ואחרי המלחמה חייל אמריקאי, איזה ילד הביא לו את הכד הזה שמצא אותו מתחת לעפר והחייל הזה הבין שזה משהו בעברית והביא את זה שם ליהודי ופתחו את הכד וראו שם כתבים שלו עם מכתב שמופנה לאחיו, אחיו היה אדמו"ר בת"א שקראו לו האדמו"ר החלוץ, והוא מפנה את המכתב לאחיו ומבקש מאחיו שידפיס את הדברים בדפוס ומבקש מכל יהודי שיקרא בדברים שלו כי זו תהיה הנחמה שלו על הצרות הגדולות שנפלו עליו ועל המצב הנורא שהוא היה בו. אחיו כינס את כל הכתבים האלה בספר שנקרא `אש קודש`.

בבני מחשבה טובה הוא מדבר כאילו אל אדם שיש לו ספקות באמונה או שיש לו נפילות והוא אומר לו "מאין אתה כ"כ בטוח בראיית חושיך שאמיתיות הן. לכן הנני שואלך שאלה פשוטה מה זה מים. כלומר, אתה בטוח שבזמן שאתה מביט ונוגע במים בעצם המים אתה רואה ונוגע, לא איזה צורה מהן בלבד. ואם כן למה המים הללו בעצמם נהפכים לשלג ,לכפור, לאד, לשלג ושוב למים" ואז הוא מביא דוגמה נוספת של קש שנעשה זבל ונותנים אותו בשדה וזה משבח את התבואה והזבל נהפך לתבואה והאדם אוכל את התבואה ואז זה מתהפך לבשר ולדם האדם, הוא אומר "הקש נהפך לזבל וזה לתבואה וזה לבשר האדם. מה הם בעצמם, עצם מים עצם קש עצם תבואה ועצם בשר? איך עצם אחד מתהפך לשני ולשלישי ושוב חוזר לעצמו? הנך אפוא רואה שכל אחד מהם הוא הדבר הלא אמיתי ורק גוונים וצורות מתחלפות אתה רואה בכל דבר. בשקר יפתוך חושיך לאמור את העולם אנחנו רואים וממשמשים עצם כל דבר עומד בעינו. חושיך לא יגיעו אליו ורק כעיוור הם נוגעים בגווני הדברים שמתראים על עצם הדברים".

באמת מה שהוא אומר לנו כאן בעצם, שאנחנו רואים רק את הגוונים והצורות המתחלפות של הדבר אבל לא את הדבר עצמו. כל דבר בחיים, כל דבר במציאות משתנה. כל דבר נהפך למשהו אחר. גם אנחנו, כן? הגוף יחזור לאדמה, הנשמה תחזור לכור מחצבתה לשמי מרומים. הדברים שנדמה לנו שאנחנו נוגעים בהם, נדמה לנו שהם מוגדרים לנו, הם בעצם לא בדיוק מוגדרים ואנחנו לא רואים את עצם הדברים, אנחנו רק רואים את ההדמיות שלהם, את הרובד החיצוני של הדבר. אני רוצה רגע לחזור לר` צדוק הכהן מלובלין שמדבר על תחיית המתים והוא אומר "לעתיד תהיה תחיית המתים ויתברר שהמיתה היתה דמיון". אנחנו כל יום, מי שמתפלל, או מדי פעם אומרים על תחיית המתים, מברכים על הדבר הזה, וזה דבר שבאמת קשה לתפוש אותו, מה הדבר הזה, איך זה קורה. ואז הוא אומר `פשוט יתברר לנו שהמיתה היתה דמיון ואנחנו בעצם נבין שהיינו כחולמים`.

מכאן אני רוצה לעבור גם לסיפור אחר מוכר וביחד אתכם לבדוק קצת נקודות בסיפור הזה וזה סיפורו של חוני המעגל, במסכת תענית כג ע"א. הקטע שאני רוצה נמצא בדף אחריו. בגלל שאני רוצה להספיק את הסיפור אז ברשותכם אני אקרא לכם את התרגום של ספר האגדה של ביאליק:

אמר ר` יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על המקרא הזה: "שיר המעלות: בשוב ה` את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהילים קכ"ו א)

אמר: "וכי יש מנמנם שבעים שנה בחלום?"

פעם אחת היה מהלך בדרך, ראה אדם אחד שהוא נוטע חרוב. אמר לו: "זה לכמה שנים טוען פירות?"

אמר לו: "לשבעים שנה".

אמר לו: "כלום ברי לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו?"

אמר לו: "אני מצאתי את העולם בחרובים: כשם שנטעו אבותי לי, כך אטע אני לבני".

ישב חוני לאכול, נפלה עליו שינה ונתנמנם. עלה צוק והקיף עליו ונתכסה מן העין וישן שבעים שנה.

כשננער ראהו לאדם אחד שהוא מלקט מאותו חרוב. אמר לו: "אתה הוא שנטעתו?"

אמר לו: "אבי אבא".

אמר: "ודאי מנמנם הייתי שבעים שנה".

ראה אתונו שילדה לו רמכים רמכים. הלך לביתו, אמר להם: "בנו של חוני המעגל היכן?"

אמרו לו: "בנו אינו בעולם, אבל יש בן בנו".

אמר להם: "אני חוני המעגל" – ולא האמינו לו. הלך לבית המדרש, שמע החכמים אומרים: "ברורה לנו שמועה זו עכשיו כבימיו של חוני המעגל, שכשהיה נכנס לבית המדרש – כל קושיה שהייתה להם לחכמים היה מיישבה".

אמר להם: "אני חוני", ולא האמינו לו, ולא נהגו בו כבוד כראוי לו.

חלשה דעתו וביקש רחמים – ומת.

אמר רבא: זה שאומרין הבריות: " או חברותא או מיתותא"2

יש שאלה שעולה מיד כשקוראים את תחילת הסיפור "אמר ר` יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על המקרא הזה: "שיר המעלות: בשוב ה` את שיבת ציון היינו כחולמים"" - למה צריך להצטער על משפט כל כך יפה, כל כך אופטימי` על גאולה: כשתהיה הגאולה אנחנו נהיה כחולמים. אפשר לפרש את ה`כחולמים` בשתי משמעויות` או `כחולמים` של ר` צדוק הכהן מלובלין שאומר `כשנתעורר מהעולם הזה ונבין שהוא שקר ונתעורר לעולם האמת בעצם, זה יהיה עולם האמת ואז נבין שכל הזמן הזה היינו כחולמים`,

או, נכון שזה מדבר בלשון עבר אבל זה יכול להגיד – נעבור למין תודעה כזאת שנהיה כחולמים. כל חוקי הזמן והמקום ישתנו, חוקי המרחב ישתנו, פתאום ייפתחו הגבולות. חז"ל אומרים שאפשר יהיה לעוף בעולם הבא.

אז למה חוני מצטער על הדבר הזה? אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו ואז הלכתי למקור ,לספר תהלים, לראות מה אומרים פרשנים על הפסוק הזה "שיר המעלות בשוב ה` את שיבת ציון היינו כחולמים` ומצאתי שאבן עזרא אומר משפט אחד על שיר המעלות:

"טעם זה השיר כטעם שיר העליון".

כמובן שכמוזיקאי מאד סיקרן אותי לדעת מה זה `שיר העליון`, ואז מצאתי שיש לנו בעולם הזה תפישת צליל מסויימת. אנחנו שומעים צלילים מדו ועד דו, זה יכול להיות באינסוף אוקטבות, גבוה, נמוך, אבל הצלילים שאנחנו שומעים הם שבעה ויש פה חפיפה למעגל של תפישת הזמן שלנו שהיא שבוע: העולם נברא בשבעה ימים. אפשר להגיד שהשבעה האלה זה גם ארבע אמהות ושלושת אבות. אפשר לומר שיש הקבלה מופלאה בין סיפורי התורה לחוקי המוזיקה וההרמוניה, כי כל מי שלמד קצת ליווי בגיטרה או פסנתר יודע שאקורד בנוי משלושה צלילים: שני צלילים זה לא מספיק כדי שיהיה מבנה של אקורד, צריך את הצליל השלישי. אז יש לנו את אברהם, הצליל הראשון, את יצחק, שהוא הצליל השני, ואז יש גם את המושג הזה, מושג במוזיקה שנקרא "suspended", זאת אומרת שאתה מנגן איזשהו צליל שעדיין לא נותן לך את הפתרון של מה שיהיה, הצליל השלישי, וכאן באמת יש אי ודאות מי זה יהיה – יצחק חושב שזה עשיו, רבקה חושבת שזה יעקב, יש לנו כאן מין השהייה כזו ואז מגיע הצליל השלישי – יעקב סוגר לנו את האקורד וזה כבר מבנה שממנו יוצאים כל 12 השבטים. דבר מעניין הוא שבמוזיקה יש לך בתוך הסולם של שבעה טונים עוד חמישה חצאי טונים שביחד יוצרים לנו מעגל של 12. אז אנחנו רואים איך האבות והאמהות מולידים מעגל של 12 שבטים, הצלילים, שבעת הצלילים במעגל רחב יותר הם 12 צלילים עם חצאי הטונים שנמצאים ביניהם, וכמובן הזמן שלנו, השבוע, כשבמעגל רחב יותר אנחנו סופרים את הזמן ב-12 חודשים. אז אם טעם שיר זה כטעם שיר העליון פתאום הבנתי למה חוני מצטער. הוא אומר, אני כבר רוצה לשמוע את זה "בשוב ה` את שיבת ציון היינו כחולמים". אני מעגל, אני מתעסק במעגלים, אני רוצה להרחיב את המעגל, וידוע שחוני כל מה שביקש נתנו לו, רצה גשם קיבל גשם, הגשם היה חזק, עשה שיהיה חלש. הקב"ה מרגיש שחוני צר לו, צר לו המעגל, ואומר טוב, בוא תקבל עכשיו ממני איזושהי הרחבה. אני לוקח שבע שנים והופך לך אותן לשבעים שנה. יכול להיות גם שזה שבע דקות, כי בן אדם ישן בשדה, מנמנם, גם הגמרא אומרת שנפלה עליו שינה ונתנמנם, יכול להיות גם ששבע דקות הפכו לשבעים שנה ואז הוא מתעורר ורואה שהוא לא מזהה את הזמן, הסביבה ואת המצב. הוא בא הביתה, איפה הבית? בנו שם את סביוני חוני המעגל, מגדלים, מגדלי חוני בנו שם. איפה הילד שלו? אין, בכלל יש נכד, איפה הנכד? לא ברור. ואז הוא הולך למקום, איפה שהוא היה רגיל, איפה שהחבר`ה שלו, בית המדרש. מגיע לבית מדרש והוא שומע שני אנשים מתקשים באיזושהי קושיה ואומרים `וואלה אם חוני היה פה היה פותר לנו את זה` ואז הוא בא ואומר להם `אני חוני, זה אני`, עכשיו זה כמו סרט של מדע בדיוני. אדם בעצם עף בזמן שבעים שנה קדימה, מין סיטואציה כזאת שלא מזהים אותו בסביבה שהוא חושב שהיא מוכרת לו וגם לא נוהגים בו כבוד, אולי חושבים שהוא בא להסתלבט על זכרו של חוני המעגל ופשוט מעיפים אותו בבושת פנים החוצה מבית המדרש ואז אני מדמיין אותו לעצמי הולך שם לבד ברחובות, מאיזה בית הוא שומע ברדיו שיר שהוא לא מזהה והוא אומר לעצמו `חוני, זמנך עבר`. ואז הוא מבקש למות כי בעצם אין לו מה לעשות פה. ואז הסיום של הסיפור: אם פתיחת הסיפור היתה של ר` יוחנן, עכשיו אומר רבא "זה שאומרים הבריות או חברותא או מיתותא", זאת אומרת, אם אתה חוזר בחלומך לביה"ס התיכון ולא מוצא שם לא את פיקסמן לא את רוזמן אז צריך להתעורר, זה סימן שצריך להתעורר מהחלום הזה. משהו כאן לא נכון, משהו השתבש פה. ולכן חוני בעצם מתעורר מהחלום.

אבל יש כאן דבר שהולך אולי אפילו יותר רחוק ובא לומר – השינוי הזה, התודעתי, שחוני רצה, הוא רצה לשמוע צלילים נוספים, הוא רצה מעגל זמן רחב יותר. כל יציאת מצרים מדברת בעצם על שינוי תודעתי. סיפור יציאת מצרים הוא לא רק סיפור היסטורי של משהו שקרה אלא זה דבר שעדיין קורה וימשיך לקרות עד לגאולה. זה כל סיפור הגאולה שמתחילה משעבוד ועוברת לגאולה. אנחנו עדיין לא בגאולה, התקדמנו הרבה מאד, כמובן אחרי יום השואה אפשר לומר הפלא העצום הזה שאנחנו נמצאים פה, מדברים בעברית לומדים, תורה מנגנים, שרים, חיים, בלי הדבר הנורא הזה, יש כאן איזושהי התעוררות מסוימת של עם ישראל מתקבץ לארצו, אבל זה איזשהו תהליך. החזון היהודי הולך כ"כ רחוק שיש עוד הרבה הרבה לאן ללכת. בסופו של דבר הוא מדבר כמו שר` צדוק הכהן מלובלין הלך ישר לשם, לתחיית המתים. תחיית המתים יכולה לקרות בעולם שחוקי הזמן שלו שונים מתפישת הזמן שלנו, כי אם אני תופש את הזמן אחרת וכל מה שהיה קיים, שום דבר לא הלך לאיבוד. אם אני אתפוש זמן לעתיד קצת, כדוגמה, כמו שאני תופש מקום – אני יצאתי מרמת גן והגעתי לפה, אבל בתודעה שלי רמת גן קיימת למרות שהיא לא פה. אני לא רואה אותה, אני יודע שהיא קיימת, אבל הזמן שהייתי ברמת גן הוא מבחינת התפישה התודעתית שלי כבר לא קיים. התחלנו את השיחה בשמונה, עכשיו עשרה לתשע, אבל הנה, תראו, מצלמים את זה, זאת אומרת שיש פה איזה משהו בדבר הזה. לפעמים אני חושב, אל תתפסו אותי במילה, שכל הסיפור הזה של אינטרנט, אתה יכול ללמוד מזה משהו על מקום שאין לו מקום ואנחנו אומרים גם "די באתרא הדין ודי בכל אתר ואתר" וחוני רצה להגיע לתודעה הזו אבל הוא היה לבד והדבר הזה חייב לקרות לכל העם. המצב הזה של מעבר והבנה של חוקי מציאות חדשים לא יכול להיות נחלתם של בודדים. זה חייב להיות תהליך שכל העם עובר, כמו שכל העם יוצא ממצרים, כמו שכל העם עומד בהר סיני ושומע את מתן תורה וכמו שכל העם עובר בים סוף. אנחנו מסתכלים על היבשה אז המציאות היא נגלית אבל כשאני מסתכל על הים יש לנו מסך של מים, אני לא רואה את העולם התת-מימי, אבל ברגע שהים נבקע לשנים אני פתאום מסתכל פנימה ואני רואה את כל עושר החיים שהמסך של הים כיסה. אותו דבר אומרים שההסתכלות של בני ישראל בזמן שהים נבקע, אפשר לומר התודעה שלהם נבקעה. המסך שמכסה את המציאות פתאום נפתח והם ראו מראות ומחזות. הם בעצם נכנסו לפרדס. עם שלם נכנס לפרדס. זה חגיגה שאי אפשר לתאר, ילדים, נשים, משפחות, ואז כמובן שמזה פורצת שירה אדירה שנקראת שירת הים. נאמר "אז ישיר משה ובני ישראל", זאת אומרת שזה לא רק משה אלא גם כל בני ישראל ואז – זה לעתיד לבוא.

אני רוצה לסיים בגילוי שהיה לי לא מזמן שקשור לנושא המדובר. התורה אומרת שכשירחיב ה` את גבולך תבנה לך עוד שלוש ערי מקלט בנוסף לשש ערי המקלט הקיימות והרמב"ם מעלה את השאלה למה זה לא קרה, כי בימי דוד ושלמה הגענו למיצוי הגבולות הגיאוגרפיים ובכל זאת לא נבנו עוד שלוש ערי מקלט. התשובה של הרמב"ם מאד מעניינת מבחינתי, מרגשת אפילו. הוא אומר – מדובר על גבול התודעה. לא מדובר על גבול גיאוגרפי, א"י היא לא רק גבול גיאוגרפי, א"י זה מקום תודעתי, א"י זה מקום שאנחנו עדיין לא הגענו אליו, אנחנו בדרך אליו. ואז הרמב"ם מעלה את השאלה – אבל אם אנחנו מדברים על הרחבת גבול התודעה לימות המשיח ואנחנו קוראים אצל הנביאים שלנו את החזון הנפלא הזה של `לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה` מן הסתם רציחות כבר לא יהיו, אז למה צריך עוד שלוש ערי מקלט? ואז הוא עונה שיש כאן תהליך, כלומר, זה לא דבר שיקרה מרגע לרגע, זה לא יקרה מהיום למחר, אלא יש כאן תהליך שיכול לקחת שנות דור ובזמן שהתהליך הזה קורה צריך שיהיו שלוש ערי מקלט כי צריך שלא יישפך דם על הארץ על האדמה ואם זה כבר קורה שלא יישפך עוד דם של אלה שלא צריך להוציאם להורג, שהרגו בשוגג, ולכן הוסיפו עוד שלוש ערי מקלט.

זמן קצר אחרי שקראתי את זה מצאתי באחד ממאמרי הגאולה של האדמו"ר מילובביץ` שהוא לוקח את המילים "עיר מקלט" והופך אותן למשהו קצת אחר, הוא אומר: מדובר על מקלט מלשון קליטה. יקומו שלוש ערי מקלט שהתפקיד שלהן יהיה לקלוט נתונים חדשים ולהעביר אותם הלאה. מין שלושה מרכזי מידע כאלה שלצורך זה אנחנו נצטרך עוד שלוש ערי מקלט. כמובן שהדברים האלה הם מאד גבוהים ונשגבים אבל אני אומר כמו שאמרתי בתחילת דבריי, מבחינתי זה לא רק שעשוע של השכל אלא זה נסיון שלי להבין ביחד אתכם עד כמה החזון היהודי הולך רחוק, עד כמה היהדות נותנת לנו כלים להבין שהמציאות היא כפי שאנחנו רואים אותה והמציאות היא משתנה והתודעה שלנו משתנה.

לפני כמה עשרות שנים, אנשים, אפילו בתקופה שגילו את הרדיו, האותות האלה כל הזמן היו באוויר אבל האדם לא ידע שהם קיימים שם עד שקמו אנשים שבנו מכשירים שבעצם קולטים את האותות האלה ומעבירים אותם ואז אתה יכול לשמוע רדיו שזה פלאי פלאות מבחינתי עד היום. וכמובן כל הטכנולוגיה החדשה, אני לא הכי מבין בה, לא יודע, ברוטוס, פלוטוס, זה מעניין לאן הדבר הזה ימשיך להתפתח. כמובן שצריך לשמור על ההתפתחות שיהיו לידה כלים של מוסר וערכים והיחס שבין אדם לחברו וכאן באמת אני חושב שהיהדות נותנת לנו את המכלול הזה. היא נותנת לנו את האפשרות לעוף אל המקומות הגבוהים האלה ויחד עם זה לדעת שאנחנו הולכים על האדמה ונמצאים כאן איש אל רעהו. אנחנו בעצם בני אדם שחיים כאן בעולם הזה, שהחיים האלה חולפים מאד מהר כמו השעה הזאת שכבר נגמרה ואנחנו יודעים מספירת העומר, הימים האלה שהייתה המגיפה הנוראית בתלמידי ר` עקיבא, אותו ר` עקיבא שאיתו פתחתי אני גם אסיים איתו, ודבר מפתיע זה איך לא נהגו כבוד איש ברעהו, אז אני רוצה לאחל לנו שנדע לכבד איש את רעהו ומגזר אחד את המגזר השני, להבין שאנחנו בעצם גוף אחד שמחולק לאיברים שונים וכל איבר צריך את האיבר האחר ונקווה שבשוב ה` את שיבת ציון נהיה כחולמים במהרה בימינו.