22/09/2009

בשום מקום בקידוש או בתפילת החג לא מוזכר צרוף המילים "ראש השנה". אנחנו אומרים בקידוש ובתפילה שזהו "יום הזכרון", וזה הוא שמו של היום הזה,או יותר נכון יומיים שהם כיום אחד ארוך.

יום הזיכרון.זיכרון של מי? של מה?
אולי הזיכרון האישי של כל אחד מאיתנו.מהמקום שבו אנחנו מתחילים לזכור.
הדברים שלעולם לא נשכח.הדברים שנעדיף לשכוח.
מי היינו.מאיפה באנו.איך התחלנו.לאן הגענו.
הזיכרון שלנו כעם שזוכר כבר כל כך הרבה שנים.זכור ושמור.
הזיכרון שלנו כמין אנושי.
הזיכרון של היקום.הרגע שבו הכל התחיל. בראשית.המפץ הגדול.
הזיכרון של העתיד שנמצא בדרך לכאן.
הזיכרון של האלוהים שזוכר הכל.
והבקשה שלנו בראש השנה ובראשי חודשים מהקב"ה הבורא והמחיה שיזכור אותנו.שיעלה הזיכרון שלנו לפניו.
כי אולי הוא,שאין שכחה לפני כסא כבודו רוצה לשמוע אותנו מבקשים ממנו שיזכור אותנו.שלא ישכח.שיפקוד אותנו כשם שפקד את שרה ואת חנה.

בערב חג שמים על השולחן סימנים.
הסימן גלוי אך טעמו נסתר.לא תדע טעמו של תפוח בדבש עד שלא תטעם אותו בפיך.
אדם שם לעצמו סימנים כדי לזכור:אבני דרך.פתקים קטנים.תמר ורימון.לוביא וסלק.
הסימן בא לעורר את הזיכרון.לתת כיוון.

ביום השני של ראש השנה,בדרכי אל בית הכנסת ,בסביבות השעה שבע בבקר, השמש זרחה ,גשם דק טפטף, הבטתי וראיתי קשת גדולה מעל העיר.סימן טוב.
כשחזרתי הביתה מצאתי כתוב בספר בראשית,פרשת נח:
"זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם
ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדורות עולם.
את קשתי נתתי בענן והייתה לאות ברית ביני ובין הארץ.
והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן.
וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם.
והייתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם."