08/03/2012

במדרש על פורים מביא הרב שג"ר זצ"ל את הקטע מתוך הספר הנסיך הקטן שבו הנסיך מגיע אל כוכבו של השיכור שיושב לבד מדוכא וסביבו ערימה של בקבוקים ריקים.

הוא אומר לנסיך שהוא שותה כדי לשכוח. את מה אתה רוצה לשכוח? שואל אותו הנסיך והשיכור עונה שהוא רוצה לשכוח את חרפת השתייה.
צריך למחוק את זכר עמלק. אבל אם נמחק את זכר עמלק איך נקיים את מצוות זכור את אשר עשה לך עמלק?
אנחנו נוהגים לומר בכל פעם שמוזכר שמו של היטלר, יימח שמו וזכרו. אבל אנחנו הרי לא רוצים בהכחשת השואה ועושים יום זיכרון כדי שלא נשכח את מה שקרה.
זה הוא אבסורד קיומי שלא ניתן לפתרון במצב תודעתי רגיל.
היטלר היה המן בן זמננו. אדם שטוען שהמקריות שולטת, ושהוא יכול לתפוש מקום של אל עליון, ולקבוע מזלות וגורלות. זה הוא הפשיזם שהיהדות יצאה נגדו מתחילת דרכה עם היציאה מעבדות לחירות ממצרים של פרעה שנתיניו סגדו לו כמו לאל.
היטלר ידע שכל זמן שנר היהדות דולק בעולם לא תיכון מלכות הרייך השלישי ולכן רצה להשמיד את עם ישראל.
מרדכי לא מצביע במועל יד "הייל המן" בכל פעם שהצורר עובר לידו. מרדכי שייך לעם שלא מאמין ולא סוגד לדיקטאטור הרוצה להפוך את בני האדם לאוטומטים צייתניים.
מה פשר האמירה של רבא במסכת מגילה שצריך אדם להתבסם בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי? עד שלא יבדיל בין היטלר לבין אחד הצדיקים הגדולים?
תודעת פורים מציעה פתרון זמני ואומרת שאפשר להגיע למצב שהוא מעבר לטוב ולרע, כמו אדם וחווה לפני האכילה מעץ הדעת. מצב שבו אתה מקבל את המציאות כפי שהיא, בלי לשפוט את הדברים.
מיד אחרי האמירה של רבא הגמרא במסכת מגילה מביאה את הסיפור על רבה ורבי זירא שישבו והשתכרו בפורים. בשכרותו הרבה קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת החזיר אותו לחיים (ולפי אחד הפירושים לא ממש שחט אלא מזג לו יין מעבר לכוחותיו עד שנפל חולה,כלומר סחט אותו...).
כעבור שנה אמר רבה לרבי זירא:רוצה לבוא אלי לסעודת פורים?
ענה לו חברו שהפעם הוא לא יגיע כי לא בכל פעם קורה נס, או בלשון זמננו: לך חפש את החברים שלך, כי אני אחגוג את סעודת פורים במקום אחר.
אחד המפרשים אומר שהגמרא מביאה את הסיפור כהתנגדות מסוימת לדברי רבא שחייב אדם להשתכר בפורים.
האומנם זו הדרך היחידה להגיע אל התודעה פורצת הגבולות והגבוהה של פורים?
ואולי הביטוי של רבא להתבסם, או בלשון המקור "לבסומי", מדבר בכלל על משהו אחר? ולא, אני לא מתכוון דווקא לסמי הזיה מרחיבי תודעה, אלא על המחשבה הטהורה בצלילות דעת מוחלטת, שאני יודע עכשיו, בעצם הרגע הזה שאני כותב את השורות האלה, שתכלית הידיעה היא שאני יודע שאני לא יודע.
לחיים...