סטה מסגאנה

וחוץ מזה,כאן אפשר גם לגלגל ולעשן ללא חשש,טבק אהוב,מעורר זכרונות של סתיו,מסוג "אולד הולבורן"הקשיש והטוב,ואני כבר ארוז במאה אחוז,ובעצם יושב כאן עד שיגיע מועד הנסיעה לשדה התעופה.

הבקר במלון,בדרכי למטה אל טרקלין הקבלה,פגשתי את החדרנית בלנקה,שניקתה לי את החדר והגישה לי את הטוסט בארוחת הבקר.לפתע איבדה את הארשת הרשמית ושאלה אם אני באמת עוזב היום.אמרתי לה שכן.היא אמרה שהיה לה נעים להיכנס ולסדר לי את החדר. שהייתה שם אוירה מיוחדת.אולי בגלל הגיטרה.שאלה אם אני מוסיקאי ואמרתי לה שכן.בתשובה לשאלתי סיפרה שהיא מצ’כיה,ושהיא הגיעה ללונדון לעבוד ולחסוך כסף.נפרדנו בחיוך ובלחיצת יד במדרגות.

ואחר כך,ביציאה,פקידת הקבלה גם היא איבדה את הארשת הרשמית והקרה שאפיינה אותה,ובמקום לקרוא לי מיסטר בנאי כבכל יום,פנתה אלי בשמי הפרטי וסיפרה לי שיש לה ידיד ישראלי שהיה ערב אחד במלון,ראה אותי, וסיפר לה שאני מוסיקאי ידוע בישראל.שמה ווילי,היא מקוסובו, יוגסלביה.כבר עשר שנים בלונדון.

ככה זה.רגע לפני שעוזבים,כשמבינים שהנוסע עומד לרדת בתחנה הבאה,ושככל הנראה לא נראה אותו יותר,יש איזה צורך לומר מילה אנושית חמה,לפרידה.

אתמול בלילה,בג’אז קפה בקמדן טאון,רגע של צמרמורת בהופעה של ה"אבסיניינס",להקה ותיקה מג’מאיקה,הם על הבמה עם גלימות צבעוניות וכובעי ראסטה גדולים,עם זקנים שהשיבה כבר נזרקה בהם,והם בודאי כבר בני למעלה מששים,ונראים כמו כוהני דת עבריים קדומים,שרים בקולות עדינים וגבוהים את הלהיט הגדול שלהם "סטה מסגאנה".

וזה רגע של צמרמורת,כי זה אחד משירי הרגאיי שהכי אהבתי,ושהיה בשבילי השראה ישירה לשיר "א יידישע רסטהמאן",והנה אני עומד כאן,עם כל הקהל שמצטופף ליד הבמה,אחי ואחיותי,בני המין האנושי,הרבה גויים,ואולי גם כמה יהודים, מלונדון רבתי וקיבוצי הסביבה,עומדים ושרים בשפה האנגלית, בדבקות רבה,את הפיוט העברי הקדום:

"ישנה ארץ,רחוק רחוק אי שם,

שאין בה לילה,יש בה רק יום,

הסתכלו בספר החיים,ואז תראו,

ישנה ארץ רחוק רחוק אי שם.

מלך המלכים ואדון האדונים

יושב על כיסאו ושולט בכל,

הסתכלו אל תוך ספר החיים ותראו,

איך הוא שולט בכל..."

לונדון.נובמבר,2007.