במונית עם אדם

הדרך מתארכת מאוד בגלל שעות העומס,הנהג החביב משנה נתיבים כדי לא להיתקע בפקקים אינסופיים, מתווכח בקול עם הג’י פי אס שלו, "מטומטמת, אולי תסתמי כבר,אל תגידי איך לנהוג,אני יודע יותר טוב ממך!"

אנחנו משייטים במכונית הגדולה באזור של העיר שמעולם לא ראיתי,אקטון כמדומני.

כמה ענקית העיר הזאת,כמה בלתי נתפש מספר האנשים שהולכים ברחובות,כל כך הרבה חיים וגורלות,כל כך הרבה סיפורי חיים שלעולם לא אדע,ולא אשמע, כל כך הרבה חנויות בגדים,סופרמרקטים,מיני מרקטים, ירקות,פירות,פרחים, בתי אבן ישנים ובתים עכשוויים, ובנייני קומות ואינסוף הצטלבויות ורמזורים, ומחסום על הכביש,רכבת עוברת.

הלילה מתחיל לרדת,אור חשמל עולה בבתים בחנויות,ובכל פינת אור כזו יש בן או בת אדם.שיושב חושב מתגעגע חולם אוהב.

ותחושה מוזרה עוברת בי,שפעם,בחלום אחר,בזמן אחר,הייתי כאן,עברתי כאן,אולי גרתי באחד מאותם בתים.

הצעתי לנהג מסטיק והוא הגיב בהתלהבות ובשמחה מאוד לא בריטיות. בתשובה לשאלתי אמר שהוא במקור מסודן והגיע ללונדון ב1982.

הדרך התארכה מאוד,אבל לא הייתי מוטרד,יצאנו מוקדם,ושכר הנסיעה שולם מראש,אז ככה,במשך שעה וחצי של נסיעה, לעסנו מסטיק ושוחחנו בכף.

הוא שאל אותי,בגלל הגיטרה שמאחור,אם אני מוסיקאי,אמרתי לו שכן,הוא שאל אם אני פופ סטאר.אמרתי לו שבישראל אפשר לומר שאני כן,פחות או יותר.אבל רק בישראל.

"זה לא משנה,"הוא אמר,"אם אתה פופ סטאר אתה כזה בכל מקום.באיזה שפה אתה שר?"

"בעברית.זו שפת התנ"ך,אתה יודע."

"בודאי שאני יודע אדוני.זו השפה של תורת משה.כך אנחנו קוראים לתנ"ך.אתה יודע שמשה היה גדול הנביאים?יותר גדול ממוחמד.יותר גדול מישו.אתה יודע למה?כי הוא היה היחיד שדיבר עם אלוהים.ממש דיבר איתו.אנחנו מאוד מכבדים את משה."

הטלפון הנייד שלו צלצל והוא ביקש סליחה ודיבר קצרות עם מישהי.היה נדמה לי שאני שומע את השם מרים.

אחרי שניתק אמר:"זאת הייתה הבת שלי,מרים."

כך אמר.לא מריה או מרי.מרים.

"גם לבת הבכורה שלי קוראים מרים".

"באמת?אתה יודע שהיא הייתה אחות של משה",הוא אמר.

"כן,אני יודע",אמרתי לו.

האם אני פוגש כאן במונית בדרך לשדה התעופה את אחד מבני עשרת השבטים האבודים שנעלמו ללא עקבות מעבר לנהר הסמבטיון?

הדרך התמשכה והתמשכה,היה נדמה לי שיצאנו מהעיר אבל פתאום עברנו שוב באיזו שכונה.

הוא שאל למה קראתי לבתי מרים,ואמרתי לו שזה על שמה של אמי המנוחה.

"זה ממש נס!"קרא הנהג הסודני,ועיניו נדלקו מבעד לזגוגיות משקפיו,"אני לא מאמין!גם אני קראתי לבתי על שם אמי.אבל אמא שלי,מרים,עדיין בחיים."

"ומה שמך אתה?",הגיע הזמן שאשאל אותו.

"שמי אדם,על שם סבא שלי,זה גם שם מתורת משה,אתה יודע, מההתחלה."

"נכון".

"גם לאח שלי יש שם מתורת משה,שמו יצחק".

הוא סיפר לי שהוא מדרפור ושהמצב שם נורא ואיום.

הוא אמר:""פוליטיקאים מנוולים ופושעים נלחמים על דברים לא חשובים ודם של בני אדם נשפך כמו מים,ללא תכלית.אני שונא פוליטיקאים.ופוליטיקה בכלל."

לאט לאט בתי העיר נמוגו ונעלמו עלינו סוף סוף על הדרך המהירה לשדה התעופה.

הוא שאל אם יש לי דיסק לתת לו.אמרתי לו שלצערי אין לי.

הוא אמר:"אל תשכח להביא בפעם הבאה",ואמרתי לו שלא אשכח,כאילו הוא עובד במוניות השקם,ונתראה ממש בקרוב.

"אני אוהב מוסיקה,"הוא אמר,"מוסיקה זה מה שגורם לכדור הארץ להסתובב.מוסיקה משפיעה על חיים של אנשים.מביאה להם שמחה.עצב.תקווה.מוסיקה גורמת לי לחשוב.עם המוסיקאים היו מנהלים את העולם היה כבר מזמן שלום".

ועכשיו,אחרי זמן,כשאני כותב,אני רוצה לומר לך אדם,אחי היקר,שכל כך הנעמת לי את הנסיעה מבית המלון לשדה התעופה: מוסיקאים לא יכולים לנהל את העולם.ככה זה.אם ינהלו,מי ינגן?

כשנפרדתי ממנו ויצאתי אל השדה חשבתי לעצמי: הגיע הזמן שארכוש איזו חליפה מחויטת מחנות בגדים ברחוב עליה בדרום תל אביב.די כבר עם הג’ינס הזה.

נובמבר 2007.