16/02/2008

אתמול בלילה יצאתי אל הרחוב קר והגשום והלכתי לכיוון הטיילת,אל בית המדרש מתיבתא דיוחנן,שנבנה על ידי הרב החסיד רבי מנחם מנדל מוויטבסק,בעל הספר"פרי הארץ",שהיה תלמיד של המגיד ממזריטש, תלמידו של הבעל שם טוב.

הוא היה ראש וראשון לחסידים תלמידי הבעש"ט שעלו לארץ ישראל ,בשנת 1777.
אחרי ששהה זמן קצר בצפת קבע את מושבו בטבריה,שם הקים את בית המדרש שאליו עשיתי את דרכי.
הבית העתיק והמיוחד האיר לי מרחוק.שמורת טבע קטנה ויקרה שנשארה לפליטה בין מלונות הענק המכוערים שנבנו שם על המזח.
שמחתי לראות את האור הדולק בחלונות בלילה הזה הקר והגשום כשהכול מסביב ריק ועזוב.

עליתי אל הקומה השנייה ונכנסתי פנימה אל בית הכנסת היפהפה,עם תקרתו הקמורה,וקירות האבן העבים.כיום,חסידות קארלין מחזיקה את הבנין.
ישבו שם כשמונה אנשים,אברכים צעירים וחסידים מבוגרים,כל אחד לעצמו, בפינה אחרת של החדר,מול ספר פתוח.חלקם למדו בשקט,חלקם נמנמו על הספר,וחלקם שרו את הכתוב בקולות גבוהים חזקים מסתלסלים משתפכים.תקרת האבן הגבוהה והמקומרת החזירה את הד הקולות ברוך.
ישבתי בפינה על ספסל עץ ועצמתי את העיניים.
הקולות שלהם לעתים התחברו ולעיתים התפצלו.פה ושם הייתה הרמוניה, ולפתע דיסהרמוניה,ופתאום שקט מוחלט,ושוב,מישהו מתחיל לשיר את הלימוד והשאר מצטרפים.הם שרו מנגינות פשוטות אך מורכבות,עם הרבה עומק. לעיתים היו עוזבים את המילים ושרים רק יה בם בם בם,אוי אוי אוי אוי...
ג’ם סשן שכזה לא שמעתי מעודי.אחרי כמה דקות של הקשבה ניגשתי אל המטבחון,עשיתי לי כוס תה,כמנהג המקום,שלפתי מארון הספרים את מסכת תענית,שבה אני אוחז עכשיו,בחוץ הגשם ירד ואני התיישבתי בפינה והתחלתי שר לעצמי את הלימוד בשקט:
"אמר רבי חמא בר’ חנינא
גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ..."

טבריה,שבט תשס"ח.