שיר שמח לברכה מטבריה

הבקר,אחרי תפילת שחרית בבית הכנסת הספרדי שברחוב אחווה,מרחק הליכה של כמה דקות מהמלון הקטן בו אני מתאכסן,אורח יחיד מחוץ לעונה באמצע החורף,בשבוע של סופה וגשם,יצאתי לרחוב הראשי, גשם ירד וחיפשתי חנות כדי לקנות מטריה,היה מוקדם,רוב החנויות היו עדיין סגורות,הגשם התגבר, מצאתי מחסה זמני בצל סככה של בית קפה,אישה מבוגרת עמדה לידי,צעיף צמר על ראשה,וסיגריה דלוקה בידה,היא הביטה בי בעיון דקותיים ושאלה אותי אם אני באמת מי שאני ואמרתי לה שנדמה לי שכן.

היא אמרה:"אני לא מאמינה.בטבריה.על הבקר.בגשם.זה רגע שאני לא אשכח כל החיים."

אמרתי לה שגם אני לא.

הגשם ירד ואנחנו עמדנו בצל הסככה ושוחחנו קצת.

שמה ברכה,היא כבר עברה דבר או שניים בחיים,אפשר לראות,פנים עם אופי,חרושי קמטים,תקיפים ועדינים.

היא שאלה אותי אם אני לבד כאן בעיר,אמרתי לה שכן. היא חייכה והתענינה אם הכול בסדר,או שהתחרפנתי קצת,ואמרתי לה שהכול בסדר.

"כן,אבל למה טבריה?"

למה טבריה.

יכולתי לספר לה על המסעות לכאן בחופשות התיכון,על מושקו צביקה ויוסף,על תמר,על פול האנגלי,על הגג של המסגד,אבל אמרתי רק:"אני אוהב לבקר בטבריה."

היא אמרה שהיא שמחה לשמוע,כי לפעמים נדמה לה שהיא חיה בקצה העולם, באיזה מקום דפוק שלא מעניין אף אחד,ורציתי לספר לה שבגמרא כתוב ששמה טבריה כי הייתה טבורו של עולם,אבל במקום זה אמרתי:

"דווקא אחלה מקום טבריה."

עמדנו ככה עוד כמה דקות ושוחחנו,רגע לפני שהלכתי לכיוון חנות כלי-ביית שבדיוק נפתחה מעבר לכביש,היא אמרה:

"השיר הזה שלך על הילד בן שלושים, הוא יותר מדי עצוב,יותר מדי נוגע ללב.כמה בכיתי כששמעתי אותו.הייתי נזכרת באמא שלי זיכרונה לברכה, ובוכה.למה כתבת שיר כזה עצוב?אתה צריך להתחיל לכתוב שירים יותר שמחים."

אמרתי לה שהיא צודקת,ונפרדתי ממנה לשלום,חוצה את הכביש הרטוב,אומר לעצמי שבאמת הגיע הזמן שאכתוב איזה שיר שמח.

אולי אקרא לו:"שיר שמח לברכה מטבריה".

טבריה,שבט תשס"ח,ינואר 2008.