27/11/2005

כשהייתי ילד קטן הייתי הולך בשבת אחר הצהריים ומציץ אל תוך בית הכנסת האשכנזי,שבקצה הרחוב בו גרנו. בפעם הראשונה שעמדתי שם בפתח הדלת,ראיתי מראה שהקסים אותי.
כארבעה חמישה חסידים עם זקנים מגודלים ופאות ופנים מוארות יושבים סביב שולחן שעליו מונחת קערה עם פרוסות דג מלוח,בקבוק משקה,וקרקרים.
הם היו שרים קצת,מדברים קצת,שותים וטועמים.
עמדתי שם,ילד קטן עם עיניים פתוחות וסקרניות,והם חייכו אלי והציעו לי קצת דג מלוח,אותו אכלתי בהנאה רבה.
הייתי מגיע לשם מדי פעם בשבת.
כבר ידעתי שזה קורה תמיד באותה השעה,קצת לפני השקיעה.
והם תמיד היו מחייכים אלי ומציעים לי להיכנס לשבת איתם ולטעום קצת דג מלוח.


אחרי כמה שנים עברנו דירה לעיר אחרת.
חלפו ארבעים וחמש שנים.

היום אני יודע שמדובר היה בסעודה השלישית של שבת,שנסעדת תמיד בין מנחה של שבת לערבית של מוצאי שבת,רגע לפני שהשבת יוצאת.

והנה אני,בימים אלה,בכל שבת אחרי הצהריים,יושב בית הכנסת האשכנזי השכונתי שלנו,ביחד עם עוד כמה אנשים,לא רבים,כשלושה או ארבעה,ועל השולחן כיבוד צנוע שמביא אברם הגבאי התימני:לחמניות ירושלמיות שברכתן מזונות,קצת זיתים,מלפפון פרוס,עגבנייה,קרקרים,ברנדי 777,וכמובן אותו דג מלוח,עם קיסמים נעוצים בבשרו נוטף השמן,ועם בצל פרוס מעליו.
וזו ארוחת הגורמה הכי מופלאה שאני מכיר.
אנחנו טועמים קצת,ומתבדחים קצת,ומדברים קצת על פרשת השבוע.
ואחר כך,לפני ברכה אחרונה שרים את "מזמור לדוד ה’ רועי לא אחסר" בניגון חסידי משתפך,שמועיל לפתיחת הלב.
וזו שעת רצון יקרה.

ואני מסתכל לרחוב,מחכה,אולי יגיע ילד קטן,עם עיניים פתוחות וסקרניות, ויעמוד שם מבויש קצת,ואני אחייך אליו ואזמין אותו לטעום קצת מהדג המלוח.
והוא ילך עם הזיכרון הזה לעיר אחרת,ויגדל,ויעברו עליו ארבעים וחמש שנה...ויום אחד...

סיפור מסע הקסם המסתורי של הדג היהודי,המלוח כמו דמעות של שמחה.