מצאתי כתוב במסכת חגיגה בעמוד יב:

זה היה בלילה. שער ברזל קטן נפתח. יצאנו והלכנו,יעקב אבינו ואני,ברחוב בראשית בגבעתיים. הרחוב נראה שונה.רחב מאוד,וארוך מהרגיל.

חג הסוכות חלף עבר לו,ועננים ורוחות התקבצו בשמיים,אבל צבי מאיר לא היה מסוגל לעזוב את סוכתו.

על מותו של אהרון הכהן מספרת לנו התורה בפרשת "חוקת". אבל אין שם ציון לגבי תאריך פטירתו של אהרון.

והנה עוד כמה דברים שליקטתי על היש"ר מקאנדיה,יוסף שלמה בן אליהו דלמידיגו,שנולד ב1591 בכרתים ונפטר מן העולם ב1655 בפראג,ואת רוב ימיו העביר בנדודים.

ההפטרה של פרשת השבוע פרשת "פנחס",מביאה את סיפור המסע הפלאי של אליהו הנביא אל המדבר אל הר חורב הוא הר סיני.

נגה,מויש,רוני,יהודה,יונתן בשיא. (מעין המשך לקטע "למען אחי ורעי".)

במהלך עיון בספר"קול הנבואה",ספרו של הרב הנזיר,הרב דוד כהן, מצאתי את הדברים הקצרים האלה על היש"ר מקנדיא,רבי יוסף שלמה רופא דילמידיגו בנו של רבי אליהו.

אל מול האלימות של קיצוני הימין,היהודים הקנאים,שהשתוללו בשבוע שעבר בגוש קטיף,המעט שאני יכול לעשות הוא לכתוב את הדברים האלה.

כשכתבתי את השיר "אסתר",הידוע לציבור יותר בשם "יום אחד הכל יפרח הלב של העולם נפתח",לא היה לי מושג מה אומר ספר הזוהר על הלב של העולם.

כנאפה:ממתק ערבי. מעין עוגת גזר שמוגשת על מצע של גבינת עזים. לא אכלתי הרבה מזה,מתוקים זה לא הצד החזק שלי. אבל תמיד הוקסמתי מהשם:כנאפה.

ליל ל"ג בעומר במירון,1979-א יידישע רסטהמן.

נפגשנו בחלום באקראי תוך כדי הליכה בלילה של קיץ ברחוב תל אביבי והוא,ידידי שהלך לעולמו לפני כעשר שנים נראה לי ממש טוב,מבסוט מהחיים.

יוצא לאור

עמדתי היום ברגע הצפירה בכביש ראשי וסואן,ליד רמזור.

נגעת בצמרות העצים.

סרט רץ.

ידוע לכל שבליל הסדר נשאלת השאלה: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

בעקבות הסיפור שהבאתי כאן,מתוך מסכת ברכות,על תפילת ערבית רשות או חובה,ברצוני להוסיף מחשבות ורעיונות,ששמעתי מפי ידידי רוני שויקה,ששמע מפי אחיו ינון.

הסיפור הבא מופיע במסכת ברכות עמוד כז,ב.

פעם,בגלגול אחר,הייתי מורה לגיטרה.

כשתגדל,ויהיו לה ילדים גדולים משלה,היא תיזכר בערב ההוא,ותנסה לספר לילדיה עליו,אבל לא ממש תמצא את המילים,ותרגיש שהיא לא יכולה לתאר בדיוק את מה שעבר עליה.

ואלו היו בתי הקולנוע ברמת גן גבעתיים בתקופת טרום הקניונים:

השלושה עזבו את המקום לפני הזריחה.הם נסעו בשתיקה עד באר שבע,שם עצרו לקפה וארוחת בקר קלה,ושמשון סיפר להם על החלום שלו.

כעבור שלושה חודשים משה הרגיש שהגיע הזמן לחלוק את סודו עם אחרים.

כשהתעורר,המחשבה הראשונה שעלתה לו בראש הייתה שאולי כבר עלה האור והמכונית שלו יכולה למשוך תשומת לב.

משה נסע בחזרה אל העיירה שהתחילה אט אט להתעורר.

אותו הלילה כוכב נופל הבזיק מעל מצפה רמון ונמוג אל תוך המכתש.

היא הופיעה פתאום מתוך החושך בבגד לבן,והתישבה ליד המדורה שלנו.

חצות לילה,בתחנת הרכבת התחתית בפאריס. אין הרבה אנשים בתחנה. שיכור אחד.שני צעירים שחרחרים.זוג מבוגרים.

הגל הזה שעבר עלינו השאיר אותנו המומים

שמשון המשיך ואמר:"מדוע קראו לזה עיבור?מדוע בחרו דווקא במילה שבאה מעניין של זיווג הריון ולידה?..."