28/04/2005

חול המועד פסח. וזו שוב אותה הדרך שיורדת לים המלח,שעוברת ליד קליה ועין פשחה,וכשאנו נכנסים לקיבוץ בשעת צהריים חמה ועולים על הדרך לבמה,אני שואל את נועם כמה זמן לדעתו עוד ניסע אחת לשנה להופעה במצפה שלם והוא אומר:"עד גיל שמונים",ושוב אנו נזכרים בפעם הראשונה שהופענו כאן,לפני חמש עשרה שנה,"מלון אורחים",נועם הלוי,איתי אלוהב,ואני,על במה מאולתרת,לפני כמאתיים איש.

ואחרי ההופעה ההיא,הראשונה,בדרך הביתה,היתה לי תחושה שמשהו לא הגיע למיצוי,ושהיה יכול להיות יותר טוב,ואני אומר לעצמי שאני מקווה לחזור למקום הזה שוב,ללמוד מהנסיון,ולתקן. ומאז,במשך חמש עשרה שנה,אנחנו חוזרים אל המקום הזה,שוב ושוב,ובכל פעם,בכל פעם מחדש,הופעות מרגשות,וקהל שהולך וגודל משנה לשנה.
ואחרי ההופעה,בדרך הביתה,כולם נרדמים,אני ער,מביט בשחר העולה,פרברי ירושליים,ובכל פעם,כל שנה מחדש,אותה תחושה משונה של החמצה,ושל משהו לא פתור שנשאר שם מאחור מהדהד במדבר.כן,משהו היה חסר.המצפה עדיין איננו שלם.

אחרי שכבר סגרנו את הכל והסתלקנו
תמיד נשארת עוד מילה אחת שלא אמרנו
תמיד נשאר עוד שיר אחד שכלל לא שרנו
וצליל אחד תועה שמאחור שכחנו

עד הפעם הבאה...