09/02/2005

לפני מספר שבועות פגשתי לשיחה ארוכה ומרתקת עם שני בחורים צעירים, לוחמים ביחידות מובחרות,שמפרסמים לבד,ללא שום גיבוי או תמיכה של גוף פוליטי זה או אחר,באתר אינטרנט ובחוברות מודפסות,ראיונות עם לוחמים מהשטח.

הם גובים עדויות מצעירים שהם ללא ספק מיטב הנוער.כאלה שאיכפת להם שכואב להם.והם לא מוכנים לשתוק יותר.
הם סיפרו לי על עצמם ועל חבריהם,שנזרקו אל מציאות קשה מנשוא,שנשלחו אל שטח התופת לעשות עבודה בלתי אפשרית,שנבהלו מעצמם,שחזרו פצועים פיזית ונפשית מאלימות שנאה כאב דם ודמעות.
ואחרי שהם משתחררים הם בורחים רחוק רחוק להודו ונפאל או לגוואטמאלה ופרו ומנסים לשכוח בעזרת המסעות והסמים.
אבל זה לא מרפה.ועכשיו הם מדברים.והעדות שלהם היא לא פוליטית.היא אנושית.ואין לה שום אינטרס,אלא רק להציג את הראי מול האמת.והמראה לא נעים.וקשה.

שימו לב לשוברים שתיקה.
את הדברים שיש להם לאמר כולם צריכים לשמוע.
www.shovrimshtika.org